סבא

אפריל 1945 מצא את הסבא הטוב שלי רעב, חלש וקפוא שוכב, מבלי יכולת לזוז, באמצע שדה במחנה הריכוז ברגן בלזן. אין לו מושג כמה זמן שכב שם אבל בלילה האחרון הוא ראה את הבזקי הקרבות שבין הגרמנים לבעלות הברית. אין פעם שאני חושבת עליו שם והלב שלי לא מתכווץ בכאב. הוא היה אחד האנשים העדינים שהכרתי.

לחשוב על סבא שלי שם, במקום הנורא הזה הוא אחד הדברים הקשים. לפעמים אני מפנטזת שאני חוזרת בזמן ומגניבה לו איזה סנדוויץ' או בננה או חתיכת עוף או סוודר, משהו שיקל עליו את הסבל הנורא שעבר שם. הוא לא סיפר הרבה על זה, אבל סיפור אחד שכן סיפר אני רוצה לספר לכם. סיפור דווקא על הטוב שבאדם.

אחרי שהבריטים והאמריקאים שיחררו את המחנה, הם הקימו בו מספר בתי חולים שדה. סבא שלי נלקח לאמריקאי. הוא שכב בבית החולים כחודש. בן אדם שכולו עור ועצמות. כל יום היה מקבל זריקה מרופא אמריקאי שחור ומשום שלא היו בכלל שרירים בגוף שלו, הוא היה צורח מכאב. אחרי טיפול של חודש הוא השתחרר מבית החולים במשקל של 36 קילו. גובהו היה 1.80.

לכל מי שהשתחרר נתנו האמריקאים כמה קופסאות שימורים על מנת שיהיה איך לחזור הביתה. לכסף לא היתה משמעות, רק לאוכל היה ערך. סבא שלי רצה לצאת מיד לדרך, הביתה לבודפשט, לבדוק מה קורה עם אשתו וילדיו, אך בבית החולים איתו, שכבה אישה מבוגרת וחולה יחד עם נכדתה. גם היא היתה מבודפשט. האישה התחננה לסבא שלי שיחכה לה כדי שתוכל לעשות יחד איתו את הדרך הביתה. הדרכים באותם הזמנים היו מאוד מסוכנות, ניצולים רבים נרצחו בדרכם הביתה על ידי עוברי אורח, שרצו את קופסאות השימורים שלהם או שסתם רצו להתעלל במה שנותר מהיהודים האלה. למרות הרצון העז להתאחד עם משפחתו, חיכה סבא שלי לאישה ולנכדתה עוד חודש שלם ורק אז, יצאו השלושה לבודפשט. הם נסעו ברכבות. בכל פעם נתנו לנהג הקטר כמה שימורים על מנת שיעביר אותם עוד קטע דרך, עד שאחרי שבועיים בדרכים הגיעו לבודפשט.

אין לנו מושג מה היה שמה של אותה אישה, איפה גרה ומה עלה בגורלה. בשנים שאחרי, הוא לא ניסה ליצור קשר איתה והיא לא יצרה קשר איתו. העדיפו לשכוח את הדבר הנורא הזה שקרה להם ולחזור לחיים נורמלים, עד כמה שמישהו שעבר דבר כזה יכול. הוא היה סבא חם, כזה שמחבק ומנשק עם השפם המדגדג שלו. היה מגיע כל שבוע עם סלים עמוסים פירות וירקות מהשוק, והיה לו המון כבוד לאוכל פשוט, הכי פשוט שיש. היו לו ידיים גדולות ועדינות ועיניים מחייכות. אף פעם לא הבנתי איך מישהו שקרה לו כזה דבר יכול להיות ככה, אבל מסתבר שגם מי שראה את הרוע בהתגלמותו, יכול עדיין להעניק רגע אחד של חסד. סבא, אני כל כך מתגעגעת אליך.