סיפורים

כבר מההתחלה לא היה לו הרבה סיכוי. 1944 היתה שנה נוראית להיוולד בה. בעיקר אם אתה נולד בהונגריה, עוד יותר גרוע אם אתה גם במקרה יהודי. טומי נולד למשפחה יהודית בבודפשט של שנת 1944. שלושה חודשים אחרי שנולד, הנאצים פלשו לבודפשט, ואימו נאלצה להתחבא איתו ועם אחיו ג'ורג' בן ה5, בעליית גג של בית כנסת בגטו. זה היה חורף, והקור היה בלתי נסבל, אבל הדבר הקשה ביותר היה הרעב. כשנולד לנו תינוק, אנחנו דואגים להלביש אותו בבגדים רכים וריחניים, להחליף לו חיתול עם כל חשד או ריח קלוש, לחמם את חדרו,

שנים חיפשתי אותה, את האשה הזאת שאת שמה ירשתי. את האישה החזקה הזאת שאינני יודעת עליה הרבה כי לא הכרתי אותה מעולם. כל מה שאני יודעת הוא מסיפורים, וסיפורים על אדם שמת הם אף פעם לא סיפורים מלאים. פעמים רבות אני חושבת עליה ואיך חייה ומותה עיצבו את החיים שלי, בכל זאת יש לנו אותו השם. איבויה (סיגלית) פרגר נולדה בקיץ 1915 בדירה קטנה בלוזה אוצו 16 במחוז השמיני בבודפשט, שהיה מאוכלס בעיקר בבני המעמד הנמוך. השנייה מבין חמישה ילדים. היו לה עיני תכלת יפיפיות שאותן נושא היום בני ליאור. בבית

סידי נפטרה לפני 25 שנה. אף אחד לא ישב עליה שבעה, למרות שכולנו הרגשנו שאנחנו צריכים. בעליה, ילדיה, נכדיה וניניה נפקדו מהאירוע. עמדנו שם עצובים עצובים על לכתה של האישה הכי עדינה וטובה שהכרנו. מכל הסבתות שהיו לי, סידי היתה היחידה שתפקדה כסבתא שלי, ודווקא אותה לא הכרתי כלל. בימים האחרונים התגלה לי שסידי, אישה קטנה ושקטה, הייתה האדם הנועז ואולי החזק ביותר במשפחה שלי. סידי גידלה את אבא שלי, ובמשך שנים רבות הוא היה איש סודה, היחיד שיודע באמת מי היא. אבא, שאהבתו לאשה הזאת היא מהנדירו

ביולי 1941, בזמן שההונגרים היו עסוקים בלהכריז מלחמה על ברית המועצות, סבתא שלי, איבויה והדוד שלי, ג'ורג', שהיה אז בן שנתיים, היו בבית, עסוקים בענייניהם, דואגים לסבא שלי שהיה אז חייל בצבא ההונגרי. לא ידוע לי מה עשו באותו רגע של הכרזת המלחמה, ספק אם ידעו על כך. ואם ידעו, ספק אם חשבו שזה נוגע אליהם באיזושהי דרך. במהלך חודש יולי, קיבלה סבתי צו מהממשל ההונגרי, המבקש ממנה להתייצב בתאריך מסויים ובשעה מסויימת במגרש, לא רחוק מביתה, ברובע השמיני של בודפשט. הצו אמר שהם מגורשים לגליציה, ל

אפריל 1945 מצא את הסבא הטוב שלי רעב, חלש וקפוא שוכב, מבלי יכולת לזוז, באמצע שדה במחנה הריכוז ברגן בלזן. אין לו מושג כמה זמן שכב שם אבל בלילה האחרון הוא ראה את הבזקי הקרבות שבין הגרמנים לבעלות הברית. אין פעם שאני חושבת עליו שם והלב שלי לא מתכווץ בכאב. הוא היה אחד האנשים העדינים שהכרתי. לחשוב על סבא שלי שם, במקום הנורא הזה הוא אחד הדברים הקשים. לפעמים אני מפנטזת שאני חוזרת בזמן ומגניבה לו איזה סנדוויץ' או בננה או חתיכת עוף או סוודר, משהו שיקל עליו את הסבל הנורא שעבר שם. הוא לא